מעת לעת נזכר בתקופתנו יחד.
באיך אמרת שאת אוהבת עד הגג.
חשבתי שאת האחת שלי,
אך בודד חשתי כשהיית איתי.
הייתה זו אהבה, היא עד היום כואבת.

אפשר בקלות להתמכר לסוג של עצב.
כמו כניעה לקראת הסוף, תמיד זה בסוף.
אז כשהבנו שזה לא מתאים
אמרת שנשאר רק ידידים.
האמת שדי שמחתי על סוף הקשר.

אבל למה את חתכת אותי
עושה כאילו לא היינו פעם יחד.
לא צריך ממך חיבה, אבל למה לשחק אותה לא מכירה.

לא צריך לרדת כה נמוך,
להחליף מספר בפלא ולשלוח חבר'ה.
אין לי בשביל זה מקום
עכשיו הפכת למישהי מהזיכרון.

עכשיו הפכת למישהי מהזיכרון.
עכשיו הפכת למישהי מהזיכרון.

מעת לעת נזכרת איך אותי דפקת
ואיכשהו גרמת לי לקחת ת'אשמה.
כך לחיות פשוט נמאס
למצוא נסתר בכל ניואנס
אמרת שתיתן מקום
ולא תמצא את עצמך נתפס על מישהי מהזיכרון.